זה התחיל כערכה לתשרי
זה התחיל כערכה לתשרי
במסגרת מהלך לחיזוק הקשר עם משפחות קהילת 'קיויתי', נוצרה ערכת חג ממותגת לקראת תשרי, שנועדה להעמיק את תחושת השייכות והחיבור לבית הכנסת.
מה עשינו כאן?
אסטרטגיה
קמפיין התרמה
מיתוג
שיווק ופרסום
ליווי למוסדות
תכננו ערכה קטנה.
הציפייה גרמה לנו לחשוב גדול.
הציפייה גרמה לנו לחשוב גדול.
בפוסט הקודם סיפרנו
איך הבנו שהאתגר האמיתי בקיויתי
לא מתחיל בבניין אלא בחיבור.
הפעם: מה קרה כשניסינו לתרגם את זה למעשה.
התוכנית המקורית הייתה פשוטה.
ערכה לכל משפחה לקראת תשרי,
משהו יפה, חם, עם מעטפה ממותגת.
סמל לכך שבית הכנסת חושב עליהם.
ואז יצאה המודעה.
ציפור שמחזיקה קופסה גדולה.
"יש למה לקוות."

הציבור ראה את המודעה והתרגש עד השמיים.
אנשים כבר שוחחו ביניהם על מה שמחכה להם.
הציפייה הייתה ענקית.
והבנו: אי אפשר לאכזב.
אז עצרנו. חשבנו מחדש. והשקענו.
ערכה אמיתית, גדולה, מכובדת
כזו שמצדיקה את הציפייה שיצרנו.


כל פריט לא נבחר כי הוא יפה.
הוא נבחר כי יש לו תפקיד,
ליצור נקודת מגע עם המשפחה,
בתוך הבית שלה.
בתוך הערכה:
- זמני תפילות מסודרים לכל חודש תשרי, מתקפלים לכיס
- מגנט הדלקת נרות, על המקרר, כל ערב שבת
- דבשייה ממותגת עם מדבקה מקיויתי
- כרטיס ילדי קיויתי עם ערכה מיוחדת לילדים
- דגלי שמחת תורה לכל ילד
- ולנשות הקהילה, הזמנה אישית לכנס חיזוק ותשובה
אבל מה שקרה כשהערכות הגיעו לבתים
לא היה קשור רק לרשימה.
משפחות הרגישו שרואים אותם.
לא רק את הגברים שמגיעים לתפילה.
גם את הנשים.
לא רק את הגברים שמגיעים לתפילה.
גם את הנשים.
גם את הילדים.
גם את הבית כולו.
גם את מי שעומד קצת מבחוץ.
קהילה שחושבת על כולם,
זה לא מסר שאומרים בנאום.
זה מסר שמגיע בקופסה,
עם תשומת לב, עם סרט, עד לדלת הבית.
כי שייכות לא נוצרת ביום אחד.
היא נבנית דרך הרבה נקודות מגע קטנות,
עד שאנשים מתחילים להרגיש:
זה לא רק בית הכנסת שאני מתפלל בו.
זה הבית של המשפחה שלי.