החצי שלא נראה לעין

מה עשינו כאן?

אסטרטגיה

קמפיין התרמה

מיתוג

שיווק ופרסום

ליווי למוסדות

ראינו את הבית.
עכשיו – את מי שמחזיקה אותו.

בפוסט הקודם סיפרנו

איך ערכת תשרי נכנסה לכל בית בקויתי.

אבל הבית לא נגמר בדלת.

יש מי שמחזיקה אותו מבפנים

ואליה עוד לא דיברנו.

נשות הקהילה.

הן לא תמיד נמצאות בקדמת הבמה.
לא יושבות באסיפת הגבאים,
ולא מופיעות ברשימות הרשמיות של בית הכנסת.

אבל הן אלה שמחזיקות את הבית.
הן פוגשות את הקהילה דרך הילדים,

דרך החגים, דרך השגרה,
ולפעמים גם דרך מה שלא נאמר בקול.

קהילה שמדברת רק אל מי שמגיע לבית הכנסת
מדברת רק לחצי מהבית.

ידענו שאי אפשר להשאיר את המעגל הזה בחוץ.
השאלה הייתה רק איך נכנסים אליו.

לא עוד מודעה יפה.
לא עוד הזמנה שנשכחת על השולחן.
אלא משהו שיאמר לכל אחת, בשמה:
חשבנו עלייך.

כך נולד "לבקר בהיכלו"

מסע סליחות אלולי לנשות קהילת קיויתי.

חוויה שלמה שנבנתה סביב רעיון אחד:

בוקר של תפילה. בוקר של כיסופים.
בוקר שבו יוצאות יחד ומביאות איתן את הבית כולו.

המיתוג נבנה סביב המילים:
"בוקר תשמע קולנו, בוקר נערוך לך ונצפה"

המילים האלו לא נשארו רק ציטוט.
הן הפכו לשפה.

הזמנה אישית, עם השם.
מעטפה.
תוכנייה.
חוברת תפילות.
שקית ממותגת.
בקבוק שתייה.
נשנוש לדרך.

ופתק אחד קטן, ריק

לכתוב עליו את מה שרוצים להשאיר בכותל.

כל פריט קיבל מקום.
כל מילה קיבלה סיבה.
שום דבר לא היה "סתם יפה".

כל פרט קטן נועד לומר למשתתפת שלושה דברים:

חשבו עלייך.
חיכו לך.
את חלק מהסיפור.

המסלול עצמו דיבר בעד עצמו:
יציאה מאופקים לפנות בוקר,
סליחות בכותל המערבי,
תפילת שחרית בקבר רחל,
וארוחת בוקר משותפת.

אבל החוויה לא התחילה באוטובוס.
היא התחילה הרבה לפני.

ברגע שהמעטפה הגיעה הביתה.
ברגע שהיא ראתה את השם שלה על ההזמנה.
ברגע שהבינה שלא הוזמנה לאירוע – אלא למסע.

אירוע הוא משהו שמגיעים אליו.
מסע הוא משהו שנכנסים אליו.

ובקהילה שרוצה לבנות חיבור,
זה משנה הכל.

כי שייכות לא נבנית במעמדים גדולים.
היא נבנית ברגע אחד קטן, שבו אדם מרגיש:
יש לי כאן מקום.

גם אם אני לא עומדת בקדמת הבמה.
גם אם אני לא בוועד.
גם אם אף אחד לא שאל את דעתי באסיפה.

מישהו ידע שאני קיימת.
מישהו כתב את השם שלי.
מישהו חיכה לי.